הפוזיטיביזם הלוגי של ויטגנשטיין
החוג הווינאי והפילוסופיה האנליטית בתחילת דרכה
בתחילת המאה ה20, התפתח חוג פילוסופי יומרני ביותר -החוג הווינאי ששאף להשתית את כל הפילוסופיה והמדע על שפה פורמאלית אשר תתעלם מכל הדברים הלא מוגדרים, מיותרים ומבלבלים,לדעתם,אשר מצויים בשפה היום יומית,ותדע לברור את המוץ מן הבר,כלומר למצות מן מכלול השפה הטבעית,את המשפטים,אשר הם בלבד, נושאי משמעות וידע אמיתיים, הניתנים לבדיקה חד ערכית.
החוג הווינאי היה מורכב מקובץ מתמטיקאים ומדענים,אשר ראו עצמם, גם כמדענים וגם כפילוסופים,הם שאפו לשנות מן היסוד הן את השימוש התקני בשפה והן את פני המדע.
העיקרון המנחה:הם ראו משפט כבעל משמעות ,רק אם הוא ניתן לאימות או הפרכה.
נתאר קודם את האנשים שהובילו לייסוד הזרם הפוזיטיבי סטי לוגי.
ברטרנד ראסל(1872-1970)היה באוריינטציה שלו בעיקר מתמטיקאי.הוא טען שהשפה הטבעית היא שפה מאוד לא מדויקת ולא מתומצתת, ולכן יש לכתוב את כל המשפטים (בהצרנה) בשפות היחידות,הראויות לשמש את הפילוסופיה –שפות הלוגיקה והמתמטיקה.
כך נוכל להגדיר,מהם האובייקטים הנגישים לנו,מהן תכונותיהם ומהם היחסים ביניהם.
ראסל ,למעשה,יסד במהלך זה גם את הפילוסופיה האנליטית,בתחילת המאה ה20.
הפילוסופיה האנליטית יצאה, אז, כנגד המגמה הספקולטיבית(ההשערתית עיונית) שהתקיימה בפילוסופיה,על פי מגמה זו, אנשים חושבים מחשבות רבות שאינן קשורות לעדויות אמפיריות,ואף מגיעים למסקנות של ידע ,כביכול, על סמך מחשבות אילו.
למשל,היידיגר,פילוסוף גרמני,טען שהאדם שרוי באימה מפני סופיותו.
הוא בנה מערכת שלמה,המנסה להסביר את מכלול היחסים בין אדם לחברו,על פי הנחה זו.
הפילוסופיה האנליטית של אותה תקופה,הייתה שואלת אותו,ראשית כל,על סמך מה הוא הגיע להנחת היסוד שלו? איך הוא יודע שאכן הנחות היסוד שלו הן נכונות?.
שפינוזה טען ,שיש רק עצם אחד ,שהוא האל.כל שאר האובייקטים בעולמנו ,הם,לכאורה, פנים שונות של האלוהות,ושוב,נשאלת השאלה האנליטית, מניין לו הידע הזה?.
דקרט טען כי ישנם ביקום שלושה עצמים:אלוהים,החומר וישים חושבים,כל מה שקיים בעולם הוא ביטוי של שלושתם,ושוב ,הנחות יסוד אילו,הן,במקרה הטוב,מוטלות בספק.
הגל טען כי כל ההיסטוריה האנושית,היא תהליך של התגשמות התבונה האנושית והתגשמות החרות בעולם,ישנם אחרים שטוענים טענות ממש הפוכות,ובכן מי מהם צודק?.
האנליסטים יטענו שבהעדר עובדות מוצקות אין כאן צודקים ולא צודקים,והכול מעורער. האפלטוניסטים ,האמינו שהמושגים בשפה,משקפים אידיאות שטבעו בתוכנו האלים,ובכן מהי מהותן של האידיאות האלו,ומי צפה בהן בכדי להעיד על אמיתותן?.
השאלה שהעלו הפילוסופים האנליטיים המוקדמים,היא,מדוע ,אנו ,בכלל,אמורים לקבל את הנחות היסוד של כל ההוגים המכובדים, אך המאוד ספקולטיביים הנ"ל?.
בשפה אחרת ,השאלות המרכזית אותה העלו הפילוסופים האנליטיים של אותה תקופה היו :איך אתה יודע?,האם אתה באמת יודע?ואולי אתה סתם מעלה השערות חסרות שחר?
הפילוסופים האנליטיים לא התיימרו לגלות את האמת המוחלטת,ולא הייתה להם כל יומרה אונטולוגית,הם רק ניסו להגדיר את טווח התופעות הקביל,משמע,הטווח המקובל והמוסכם המציין,מהו ידע אמפירי קביל,הראוי לשמש כבסיס למדע ,או לאמירה משמעותית כלשהי.
הם ניסו לנתח את האופן בו אנו חושבים,והדרך בה אנו צוברים ידע,הם ניסו אפילו לנתח כיצד הדבר מתבצע תוך יישום לוגי,הם גם ניסו לגבש דעה הגיונית ומוסכמת,מהן תשובות היכולות להיחשב כסבירות ,לשאלות מסוג זה ,הנוגעות למהות הידע הקביל.
לשם דוגמא,שתמחיש את מהות השאלות המרכזיות שהעסיקו אז את הפילוסופים, קווין ,פילוסוף אנליטי,במקום לשאול מהו העולם ומהו הטבע ,שאל מה פשר המילה עולם?
כהצעה לתשובה,הוא מדבר על עולם ישים לשוניים,והאופן שבו אנשים משתמשים בשפה.
זה היה עניינה העיקרי של הפילוסופיה האנליטית באותה התקופה,וזו הייתה גם הקרקע שעליה צמח הפוזיטיביזם הלוגי.
מהו פירוש המילים פוזיטיביזם לוגי?
ויטגנשטיין טבע לראשונה,את המונח "פוזיטיביזם לוגי",שהתקבל כשמה של הגישה.
פוזיטיבי סטי = מונח לפנינו.לוגי= מציית לחוקי הלוגיקה או נובע מתוך הלוגיקה.
משמעות המונח פוזיטיביזם לוגי ,היא ,שבסיס הידע האנושי ,ראוי להישען על שני מקורות מהימנים ותקפים בלבד:האמפיריקה,משמע כל הישים הנתפסים על ידי חושינו,
והלוגיקה,משמע כל חוקי הלוגיקה והקבוצות,אשר הם אקסיומטיים,ואינם ניתנים לסתירה.
מהי היומרה המרכזית בזרם זה?
ראסל האמין שהשפה היומיומית,היא מבולבלת ומבלבלת,וחלק ממנה פשוט חלול,מטעה ומוליך שולל,לכן,יש צורך לבנות שפה פורמאלית,שתשמש בסיס תקף לידע האנושי.
את כל המונחים כגון:"חם","קר","קבוצה" וכיו"ב,צריך להגדיר באופן מדויק,מוסכם ופורמאלי,וזאת בכדי שהשימוש בהם יהיה מוסכם,בהיר ומדויק ,ולא רב משמעי ומטעה. ראסל שאף להגיע למצב ,שבו יהיה בשפה הפורמאלית המוסכמת, שתיווצר על ידי קהילות הפילוסופים והמדענים,מספר מוגדר של פסוקים בסיסיים פשוטים ומוגדרים היטב,ממנו ניתן יהיה לגזור את כל הפסוקים המורכבים,זאת יעשה על פי החלה עליהם, של חוקים מתמטיים ולוגיים,כגון :קוניונקציה,דיסיונקציה,נביעה,הכללה,העברת יחסי גודל, וכיו"ב.
השאיפה הייתה ליצור פילוסופיה נקייה, שתבדוק איך כל האמירות העיקריות בתוכה, ניתנות להעמדה ולהגנה אחראיים,אם ברמה האמפירית,אם ברמה הלוגית או במשולב.
עיקרי הפוזיטיביזם הלוגי ,תרומתו ופיתוחיו של ויטגנשטיין לאתגר שהציב ראסל.
מי שגיבש,פיתח והרחיב למעשה את הפוזיטיביזם הלוגי הוא לודביג יוסף ויטגנשטיין ,שפיתח את היומרה הראשונית של ראסל ,לכלל תורה פילוסופית שלמה ומגובשת.
העברת כל הבעיות הלגיטימיות הפילוסופיות או המדעיות,לדיונים ,במישור של השפה העובדתית או הלוגית, וניתוחן ,אך ורק, בכלים של האמפיריקה או הלוגיקה גרמה, כאמור,לאסכולה להיקרא בשם פוזיטיביזם לוגי, במשמעות של:זה מה שקיים ותו לא.
ויטגנשטיין (1889-1951 )הוביל,למעשה, את הקו הראשוני שהגה ראסל, הנוגע ליצירת שפה פורמאלית,כבסיס לכלל הידע האנושי,צעד אחד נוסף קדימה,וטען שכל המשפטים המשמעותיים,מהווים,למעשה, טענות משני סוגים בלבד:אמפיריים ואנליטיים.
המשפטים האנליטיים הם או המשפטים הטאוטולוגיים או סותרים הלוגיים או המתמטיים,
המשפטים האמפיריים הם משפטים המציינים עובדות-סמלי שפה המציינים נתוני חושים.
חלוקה אחרת ,מאוחרת יותר,שהציע ויטגנשטיין לגבי משפטים,היא חלוקתם למשפטים אנליטיים ,סינתטיים וחסרי משמעות.
משפטים חסרי משמעות הם משפטים אשר טעונים,אך ורק על פי צורתם החיצונית,אך חסרי משמעות מבחינת ערך האמת שלהם,כגון, "האין מן האין",או "הצדק הוא עיוור".
משפטים אנליטיים,הם משפטים הנוגעים לאקסיומות לוגיות או מתמטיות,אשר אינן דורשות בדיקה אמפירית של העולם בכדי לבחון את אמיתותן.למשל,"לריבוע 4 צלעות ".
משפטים סינתטיים,הם משפטים,הנוגעים לעובדות ,המתקיימות או לא מתקיימות במציאות הממשית ,בעולם:למשל,העורב הזה הוא שחור".
הפוזיטיביזם,כאמור, התנגד לאמירות מטפיזיות ,מופשטות או חסרות ביסוס עובדתי ,וכפה צורת התבטאות שהיא ,לכאורה, ברורה,אחראית ומדויקת.
מבחינת ויטגנשטיין,מטרת הפילוסופיה היא לנתח את השפה,ולהפריד בין משפטים בעלי משמעות ,לבין משפטים חסרי משמעות,זו אמורה להיות מהותה המרכזית של הפילוסופיה.
משפט הוא בעל משמעות,רק אם ישנה דרך חד משמעית,בה ניתן לקבוע את אמיתותו או שקריותו באופן אמפירי,או ,לחלופין,ניתן לקבוע את אמיתותו או שקריותו באופן אנליטי.
משפטים בעלי משמעות,חייבים,אם כן,להיות תמיד אמיתיים או שקריים באופן מוסכם.
משפטים חסרי משמעות,מביעים,לכאורה,רעיון כלשהו,אך אם בוחנים אותם יותר לעומק,הרי נוכחים שבסופו של דבר,הם אינם אמיתיים ואינם שקריים,ולו גם בפוטנציה.
לדעת ויטגנשטיין ,משפטים חסרי מובן או משמעות,הם סוג של משפטים סינתטיים על פי המבנה שלהם,אבל יחד עם זאת אינם עוסקים במושגים אמפיריים, ברי בדיקה,אלא במושגים מטפיזיים או מופשטים.למשל:"הצדק הוא עיוור",ולכן אינם ניתנים לבדיקה.
הם מספקים צרכים אסתטיים וצרכים פסיכולוגיים אחרים,אך אינם מלמדים אותנו על העולם הסובב אותנו דבר,לכן הם שקולים להבעת תחושה,רגש או השערה ותו לא.
ויטגנשטיין העריך, כי רבות מהבעיות הפילוסופיות הקיימות,הן לא משמעותיות,ובטח לא חשובות,כי הן לא שייכות לקבוצת האמירות העובדתיות סינתטיות ולא לאמירות אנליטיות,וממילא אי אפשר לקבוע את אמיתותן או שקריותן.
עובדה,לדעת ויטגנשטיין ,היא סמל שנמצא בשפה,ואשר מושווה לנתוני החושים.
אם ישנה התאמה בין הסמלים לבין נתוני החושים,הרי שישנו כאן אימות של העובדה.
במובן הרחב יותר, "עובדות" בכללותן,על פי ויטגנשטיין,הן תוצר מנטאלי של מערכים לשוניים מסומלים,אשר מאומתים על ידי השוואה עם נתוני החושים,רק אז נוצרות העובדות(מקביל לתיאורנו את יצירת התפיסה של המושגים הקונקרטיים.)
המשפטים עצמם ,אינם עדיין עובדות ,אך הופכים להיות משפטים עובדתיים,עם הניסיון לקשרם אל נתוני החושים,ולהשוותם אליהם.
"זו עובדה ש" משתייכת למשפחה גדולה של מטה פרזות,שלגבי ויטגנשטיין היא מיותרת.
ויטגנשטיין שאף,אם כן, ליצור שפה אידיאלית, אשר כל משפט בה הוא משפט אנליטי או משפט של עובדות, ומשום כך היא אינה זקוקה למטה שפה,אשר מעידה על טיב המשפט.
לגבי ויטגנשטיין ,השאלות היחידות,הראויות להיות בתוך המערכת,הן שאלות של מבנה,הקשורות למשפטים אנליטיים,ושאלות של התאמה הנוגעות למשפטים סינתטיים.
לעומת זאת השאלות האחרות,שהן מחוץ למערכת ,הן חידות כלליות ומעורפלות,בלבד .
בנוגע לחידות,עליהן אין אנו יכולים לענות תשובה מוגדרת,אלא לכל היותר לאחוז בעמדה.
לדעת ויטגנשטיין,עמדה שכזו,אינה ניתנת לאימות או שלילה,היא עניין סובייקטיבי טהור.
בספרו המרכזי "הטרקטט", הוא אף ניסה לפרט את אותן האמיתות ואת אותן הנחות היסוד המסוימות,אשר יכולות להוות תשתית להיכרותנו עם העולם.
אין זה אומר שהן אמיתיות אונטולוגית,אך לדברי ויטגנשטיין הן מובילות למערכת לשונית שהיא פורייה,משמע מערכת שניתן לדון באופן מדויק באמיתותם של טיעוניה.
המרחב הלוגי, לפי ויטגנשטיין,מציין את כל מצבי העניינים האפשריים,משמע את כל העולמות האפשריים.
ויטגנשטיין שיער כי חוקי הלוגיקה תקפים בכל עולם אפשרי,הוא הגדיר אפילו תכונה הכרחית,של עובדות, שהיא להגדרתו,תכונה המתקיימת בכל עולם אפשרי.
לגבי אותם המשפטים הסינתטיים,אשר הם כן ,בעלי משמעות, הרי שישנם משפטים אשר קל לקבוע את ערך האמת שלהם,וישנם כאילו שיש לבצע ניסויים ומדידות בכדי לקובעו.
הידיעה האנושית כולה ,מבוססת ,לדעת ויטגנשטיין,על ידיעת עובדות פרטיקולאריות, הניתנות לבדיקה,כל אחת במבודד,ובאופן בלתי תלוי זו בזו.
העובדות הפרטיקולאריות,הניתנות לתפיסה,ישירה או עקיפה,על ידי החושים או באמצעות מכשירים,קרויות עובדות אטומיות.
הן אינן ניתנות לחלוקה, והן קיימות וניתנות לתפיסה באופן בלתי תלוי בעובדות אחרות.
כאמור,כל המשפטים המשמעותיים,ניתנים להשתתה על בסיס תצפיתי או לוגי,או לעיתים, על שניהם במשולב.
משפט סינתטי ,הוא משפט, בו הנשוא מוסיף אינפורמציה על הנושא.הידע הוא אפוסטריורי ,כלומר נקבע רק לאחר בדיקה אמפירית.למשל,"הכלב הוא חום".
ישנם גם משפטים כלליים מסוג זה, אשר לא ניתן לבדקם ישירות,אך ניתן לתרגמם על פי עיקרון הרדוקציוניזם הדדוקטיבי למשפטים פרטיים סינתטיים,ורק אז ניתן לבדקם באופן ישיר ואמפירי (למשל,כל הכלבים חומים לכן בואו נבדוק האם גם הכלב הזה הוא חום?).
אם כן,השאלה,האם ניתן לגזור משפט מתוך רשמי החושים ,הופכת להיות,בסופו של דבר, לעיתים, השאלה, האם ניתן לגזור את המשפט הכללי יותר,מן הפסוקים האטומיים המביעים את רשמי החושים (פסוקי הבסיס) בדרך כלשהי,סינתטית או לוגית.
במשפט אנליטי,הנשוא אינו מוסיף ידע נוסף על הנושא,והמשפט אמיתי או שקרי מתוך המשמעות של המילים והגדרתן.הידע כאן הוא אפריורי,ואין צורך לגשת אל העולם האמפירי שבחוץ בכדי לבדקו,למשל,"לריבוע ישנן ארבע צלעות שוות".
העולם,הניתן לדיון.לגבי ויטגנשטיין ,(בטרקטט, הספר הראשון שכתב) הוא לא יותר מאשר המכלול של העובדות ,המצויות,בפועל או בכוח ,בתוך המרחב הלוגי.
עובדה,לגביו,היא אפיון אובייקט,או צירוף או יחס בין אובייקטים,המובע באמצעות סמלים.
עובדות לא יכולות להתקיים ללא אובייקטים,הנקלטים בחושינו באופן אמפירי.
האובייקט גם הוא ,לא יכול להתקיים בתודעתנו,ללא העובדה,המציינת את תפיסתו.
האובייקטים ,הינם ישים,אשר אותם אנו משערים,בכדי שנוכל להסביר את קיום העובדות.
לפי הטרקטט,העולם הוא מכלול העובדות הקיימות.לעומת זאת, הממשות כולה,כוללת גם את מכלול העובדות האפשריות.
האובייקטים,נושאים בחובם,את האפשרות,לכל מכלול המצבים,בתוך העולמות האפשריים.
הצורה הנוכחית של אובייקט,היא מצב העניינים(לבישת צורה)בעולם מסוים,שהוא עולמנו.
היחס בין האובייקטים,מושלך עליהם על ידי הסובייקט בעל הלוגיקה,המארגן את עולמו על פי חוקים לוגיים,ויוצר לעצמו את המרחב הלוגי(מזכיר את אופנויות התפיסה של קאנט).
לפיכך,משפט סינתטי,יהיה בעל משמעות,אך ורק,אם יש לו עובדה מקבילה, בעולם האמיתי או במרחב הלוגי,משמע בתוך הממשות הכוללת.
מהי התשתית הפילוסופית של הפוזיטיביזם?
נראה כי התשתית הפילוסופית לתנועה זו ניזונה למעשה משני כיוונים עיקריים:
א.אסכולה שלמה של פילוסופים פקטואליסטיים של המדע ,שקבעו,כי איננו יכולים להכריע בין שלל מט פיזיקות שונות,ולכן ישנן רק העובדות,לגביהם ,תיאוריה טובה תימדד ביכולתה לנבא ניבוי כללי מדויק לגבי עובדות יסוד שאמורות לעבור תהליכים מסוימים,הניבוי מתבצע באמצעות נוסחא מתמטית,וזאת גם ללא הסבר או הבנה מטפיזיים.
משתמע מכך שמה שקובע ועיקרי, הן העובדות האמפיריות, והכללים המתמטיים המקשרים ביניהן,וניתן למעשה לוותר על המטפיזיקה,בכל הקשור ליצירת עובדות.
ב.קאנט ,שקבע כי בכל מקרה, אין בידינו, אלא רישומי הקלטה של "קופסא שחורה" ואין לנו כל דרך להתבונן על המציאות שמעבר לחושינו.
משמע,יש לנו,כידע אפיסטמולוגי,אך ורק את נתוני החושים,ואיננו יודעים,למעשה,דבר, על הישים לכשעצמם, משמע הקיום האונטולוגי,מעבר לקירות הברזל של אופנויות תפיסתנו,
יחד עם זאת, קאנט לא שלל שאלות ,על הישים שבבסיס ומעבר לתפיסתנו,וכינה שאלות אילו בשם טרנסנדנטליות,אילו הן שאלות על העולם לכשעצמו,שמעבר לתפיסתנו.
קאנט (1724-1804 )בספרו "ביקורת התבונה הטהורה ",הדגיש שאין לנו דרך לתת תשובות מוחלטות על שאלות אין סופיות,אנו יכולים לשער כאן השערות מושכלות,בלבד.
הפילוסוף יכול לבנות ע"פ קישור בין תצפיותיו, תיאוריות על המציאות לכשעצמה,לאפיין מטפיזיקה,לשער השערות בדבר ישות אלוהית,אך לא לטעון לידיעה וודאית כלשהי לגבי אמת מוחלטת זו או אחרת,ואפילו לא להנחות את עמיתיו במה הפילוסופיה אמורה לעסוק.
הפוזיטיביסטים לוקחים זאת צעד אחד רחוק יותר ואומרים אנחנו כן ממליצים שהפילוסופיה לא תעסוק בכך,כיוון שהפילוסופיה עוסקת בידע מבוסס ופה האמירות הן אמירות ערטיליאיות,שמקבילות יותר לאמנות,אמונה או לפואטיקה,אך לא לידע האנושי.
מהן הביקורות המרכזיות על הפוזיטיביזם הלוגי?
קווין מבקר את הגדרת מונח העולם האפשרי,וכל עולם אפשרי,כנשלט על ידי חוקי הלוגיקה שלנו,לדעתו קיים עולם אפשרי בו x לא שווה לx,הוא טוען שאם אפשר לדבר על כך שאובייקט יהיה שונה מעצמו,הרי שהדבר מעיד על כך שקיים עולם אפשרי שכזה.
אנחנו מסכימים עם דעתו של קווין ובהחלט מסוגלים לדמיין עולם פלואידי ודיפוזי ,אשר בו האובייקטים משתנים,מורפולוגית,באופן תמידי ורציף, ואשר בהם חוקי הזהות,וחוקים לוגיים אחרים הנוגעים ליחסי גודל,שמתקיימים אצלנו ,פשוט לא מתקיימים.
הביקורת על ויטגנשטיין אינה על הלוגיקה המונחת בשורש המשפטים שיצר,היא על הנחות היסוד שלו,מרגע שלא קיבלת את הנחות היסוד,הרי שכל התיאוריה שלו קורסת.
(בהמשך נראה כי ,גם לגבי תיאוריית היחסיות של איינשטיין ,המושתתת ,לפחות בחלקה הארי ,על הפוזיטיביזם הלוגי ניתן לגזור גזירה שווה)
הנחה אחרת ,עליה ניתן, ואף רצוי, לערער, היא ההנחה שלכל עובדה אטומית ,ישנו אכן ערך אמת חד ערכי ,המאפשר לבדוק את ערך האמת של המשפט.
ביקורת שהועלתה לגבי הנחה זו, היא ביקורת הנוגעת לשמות הפרטיים,אילו למשל,אינם חד ערכיים (כמדומני ,השם אבי כהן ,למשל,מופיע בספר הטלפונים יותר מפעם אחת) ולכן אינם מאפשרים בדיקה ישירה של ערך האמת ,ולמרות זאת ,אי אפשר לוותר עליהם בשום שפה(למשל:אבי כהן לובש חולצה כחולה),ובכן, איך נתייחס אליהם והיכן נכלול אותם?.
ביקורת נוספת: ויטגנשטיין ,שלל כל עיסוק במושגים מופשטים, ובכללם מטפיזיקה.
כיום ,אנו יודעים ,כי בלי מושגים מופשטים ובלי מטפיזיקה,לא ניתן ליצור תיאוריות,ואף לא ניתן להבין כלל את העולם של הרגשות ושל המושגים והרעיונות המופשטים,האם משום כך נשליך את כול מדעי החברה והרוח?.
בנוסף התגלו סתירות לוגיות ,ואחרות נוספות, בתיאוריה,למשל, במישור הלוגי, הפוזיטיביסטים טוענים שמתוך עיון בx תופעות, ניתן להפעיל את תהליך ההכללה, ולדבר על משפטים כלליים,אשר גם הם ניתנים לבדיקת ערך האמת שלהם.
פופר ,לעומת זאת, מציין ,כי שום משפט אוניברסאלי או כוללני אינו ניתן לאימות.
למשל,מתוך תצפית בx עורבים שחורים, ניתן לכאורה,על פי הפוזיטיביזם הלוגי,לבצע הכללה, ולהסיק כי כל העורבים שחורים,ומכאן כי גם הפסוק הכוללני הוא אמיתי.
אך למעשה, מספיק שייצפה בעתיד ,עורב אחד לא שחור, בכדי להפריך מסקנה זו.
אין כל הצדקה לטעון טענת "כל", על סמך מספר סופי של תצפיות פרטניות,שהרי טענת כל יכולה להתבסס ,רק על מספר אין סופי של תצפיות(יום כבר שלל זאת מזמן).
כתוצאה מכך,החליף פופר ,את הדרישה לאימות של משפטים כלליים, לשאיפה לאישוש.
לפי פופר ,המדע שונה ממה שאינו מדע, על פי התייחסותו לניסוי האמפירי-משמע אישוש או הפרכה, ולאו דווקא על פי הסתמכות מוחלטת כלשהי,אמפירית או לוגית.
באשר למהות הידע המדעי הקביל,רק אותן ראיות שהן ראיות שאוששו ,כתוצאה של ניסיון להפריך את התיאוריה,שלא צלח,תיחשבנה לראיות מאוששות וקבילות.
כמו כן ,מנקודת ראותו של פופר מיתוסים ותיאוריות מטפיזיות,יכולים להיות גם הם בעלי משמעות,גם אם אינם מתוקפים על ידי נתונים אמפיריים מלכתחילה,למעשה,על פי פופר, תיאוריות מדעיות צומחות ,בדרך כלל, מתוך השערות ומט פיזיקות,מפורשות ומובלעות.
פופר טוען לסיכום, כי הקריטריון של ויטגנשטיין ,לגבי אמת מדעית ,הינו גם צר מדי וגם רחב מדי.
צר מדי משום שאי אפשר לאמת תיאוריות מדעיות,משמע אי אפשר,למשל, להסתמך על עובדות בדידות כבסיס למשפטי "כול",ומשום כך הם אינם יכולים להוות בסיס למדע.
בהתאם לכך,אם הבסיס העיקרי לידע המדעי, על פי ויטגנשטיין, הם פסוקי "כול",הרי שחלק גדול מן הידע הנמצא בידינו ונחשב למשוער ומאושש בלבד,אינו יכול להיכנס, על פי תפיסתו ,לתוך תחום הידע המדעי.
כפי שהבהיר כבר דיויד יום אנשים מסתמכים על עיקרון האינדוקציה למרות שאינו תקף מבחינה אונטולוגית ,הידיעה במקרה זה אינה ניתנת,משום כך,לביסוס רציונאלי,האדם,עקב ציפיות הטבועות בו מלידה ולאחר מכן בתוקף חינוכו מפתח ציפיות אינדוקטיביות מסוימות,בלתי מבוססות לוגית, מן המציאות.
אם כן,השימוש בעיקרון האימות הכוללני של ויטגנשטיין היה מותיר את כל התיאוריות המדע התקני של ימינו מחוץ לתחום מבחינתו.
בנוסף לכך הוא היה מותיר את כל המטפיזיקה והישים התיאורטיים מחוץ למדע,וזאת מכיוון שהם אינם לא עובדות ולא משפטים לוגיים.
הקריטריון של ויטגנשטיין לידע מדעי,לדעת פופר ,הוא גם כן רחב מדי, משום שישנם משפטים אשר הם משפטים אמפיריים לכאורה ,אך אינם ניתנים להפרכה או לאישוש ואשר ויטגנשטיין היה מחשיב למדע ,אך פופר לא.
למשל,משפטים מסוימים באסטרולוגיה, אשר נגזרים לכאורה מתוך נתונים אמפיריים, ומקשרים בין מצבי כוכבים שונים לבין נטיות אישיותיות או תהפוכות גורל,אך לא ניתנים להפרכה באמצעות מתודה ניסויית מדעית,כיוון שאינם מוגדרים באופן חד מספיק .
ביקורת נוספת ,שאנו מוסיפים,היא שהידע הנתון לחושינו אינו תקף,ולעיתים גם לא מהימן,מעבר לתנאים טבעיים מסוימים ,ויש לבדוק את התנאים והנסיבות בהן הוא נאסף.
ישנם תנאים רבים ,לא טבעיים ,אשר בהם הידע המונח לפנינו,לכאורה,אמנם נגיש אל חושינו, אך הוא ,למעשה, מכזב את חושינו, ואינו יותר מאשר אשליית חושים בלבד,ולכן הוא דורש איזון,קיזוז,תיקון והתאמה,כך שנתוני החושים הנקלטים בנסיבות החריגות, יחושבו וישוקללו כאילו היו נקלטים בתנאים טבעיים,מאפשרי הסתמכות ותוקף,שהרי רק במצב זה ניתן להסתמך עליהם,ולנבא על פיהם(כמו שנמחיש בדיוננו על תורת היחסות.)
אם כן,הידע המונח לפנינו יכול לשמש אותנו כידע קביל ותקף רק כאשר הוא נמצא בתחום הנתונים החושיים הנקלטים בתנאים טבעיים אשר רק בתחומם הפונקציה המושגית הטבעית שלנו ,המקשרת מוצג למושג היא אכן תקפה.
לכן הקריטריון של ויטגנשטיין הוא גם בהיבט זה רחב מדי ,גם באספקט זה,של קבלת כל הנגיש לחושים כקביל ותקף.
ראינו כבר גם שמשפטי הלוגיקה אינם תקפים בכל עולם אפשרי ,ולכן יש לסייג גם קבלתם כמובנים מאליהם ,אך ורק לעולמות ונסיבות ספציפיים ומסוימים,המקבילים לעולמנו.
מסתבר שלא רק פופר אלא גם ויטגנשטיין הגיעו לבסוף למסקנה כי לא ניתן לבנות שפה פורמאלית שתקיף את כל הצרכים,ולכך שהשפה שויטגנשטיין הציע היא גם צרה מדי,גם רחבה מדי בכדי לייצג מדע תקני, וגם יומרנית מדי.
הויתור על יצירת שפה מוצרנת ופורמאלית החזיר את הפילוסופים האנליטיים לדיון בשפה הטבעית,מכאן ואילך הפכה הפילוסופיה האנליטית שהייתה בסיס לפוזיטיביזם הלוגי למתמקדת בניתוח של השפה הרגילה בלבד.
כאן נכנס יותר ויותר המימד התרבותי והאנתרופולוגי והסתבר כי ישנו שוני רב בין התרבויות המקשה מאוד גם על הכללות בדבר השימוש המקובל בשפה.
המבחן של פילוסופיה זו הוא אינטרו ספקטיבי ואמפירי,היא מסתמכת על בדיקת האינטרוספקציה של השומע הנורמאלי או הסביר,אם קבוצה מובהקת של שומעים עונה באותה הדרך הרי שזה נחשב לשימוש המקובל בידע בחשיבה או בשפה,לפחות לגבי אותה תרבות.
אם כן ,אין כאן תצפיות אמפיריות או מט פיזיקות,אין כאן אידיאות או רציונאליזם,ישנה כאן שיטת בדיקה פסיכולוגית אמפירית המבוססת על אינטרו ספקציות של אנשים רבים.
נרשה לעצמנו להיות סקפטיים לגבי מידת הפילוסופיה שישנה בעניין,שהרי ישנה כאן ,למעשה,בדיקה של חשיבה נורמטיבית,ספציפית לתרבויות מסוימות וסוגי אוכלוסיה מסוימים, שבקלות רבה ניתן לשייכה גם לעולם המחקרים של הפסיכולוגיה הקוגניטיבית או אפילו האנתרופולוגיה ההשוואתית,ואז היא כנראה לא כללית ואוניברסאלית מספיק,בכדי לתפוס מקום מרכזי בפילוסופיה,או אפילו להיחשב כפילוסופית.
לא כל כך ברור מה הקשר בין מחקר זה לגבי שימוש מקובל בשפה לבין שאלות פילוסופיות שהן באמת מהותיות וכלליות,אך הסתעפות זו של הפילוסופיה האנליטית מייעודה המקורי,מעידה עד כמה כיום הניסיון של הפוזיטיביזם הלוגי פשט את הרגל, הראייה הטובה ביותר לכך היא שאין מי שיכריז על עצמו כיום כעל פוזיטיביסט לוגי.
כתוצאה מכישלון מהדהד זה של הזרם המרכזי שלה,הרי שגם ההסתעפויות החדשות יותר של הפילוסופיה האנליטית אינן באמת מרכזיות או מהותיות כיום בפילוסופיה.
לדעתנו, הדבר העיקרי שהומחש מעל ומעבר לכל ספק,מתוך מחלוקת זו, היא עליונותה הניצחת של השפה הטבעית,לצורך פילוסופי ואף מדעי, על פני כל השפות הפורמאליות האחרות בין אם הן שפות לוגיות,מתמטיות,תורת הקבוצות וכיו"ב,שהן מסייעות בלבד.
לדעתנו מן הראוי שהפילוסופיה כולה והפילוסופיה של המדע בפרט תסתמך בראש ובראשונה על השפה הטבעית וזה גם הקו המנחה אותנו ברוב רובו של חיבור זה.
החוג הווינאי התחיל בראשית המאה ה20 ,במקביל לתחילת דרכו של איינשטיין ,הגיע לשיאו ב1927 ,לאחר שאיינשטיין כבר סיים את הגיית תורות היחסות הפרטית והכללית, התפרק למעשה ב1935,והודה בטעותו ופשט את הרגל ב1950,שנה לפני מותו של ויטגנשטיין,וחמש שנים לפני מותו של איינשטיין.
ויטגנשטיין סיכם את דרכו של החוג הוינאי בדרכו הפיוטית ואמר "ניסינו ללכת על קרקע שאין בה שום חיכוך,אך מצאנו שעל קרקע חלקה מדי אי אפשר ללכת,אם כן לא נותר לנו אלא לחזור לשפה המקובלת"
ניתן לסכם ולומר כי ויטגנשטיין הקצין והשליט את העמדה האמפריציסטית פקטואליסטית הטהורה עד כדי אבסורד,הוא שלל כליל את המטפיזיקה, והשווה אותה להבעה חסרת משמעות של משוררים ופייטנים.
משפט היה לגביו בעל משמעות רק אם אפשר לאמת אותו בדרך לוגית או אמפירית.
המטפיזיקה מטבעה נחשבה לבעלת טבע השערתי בלבד ולכן לא הוכרה כבעלת משמעות.
נסכם ונאמר כי ויטגנשטיין טען כי הלשון צריכה להיות אך ורק בבואה של העולם, והעולם ,לגביו, היה אך ורק אחד משני דברים:עולם קונקרטי של אובייקטים או העולם המוחלט והאפריורי של הלוגיקה .
לדעתנו ,עולם זה אינו משקף את מכלול מושגינו והתיאוריות אותן אנו יוצרים,הוא מהווה רק חלק קונקרטי מסוים ממכלול העולם האינטר סובייקטיבי המשמש אותנו, ולכן הוא לא יכול היה לשמש ,בסופו של דבר , כבסיס לידע שלנו או השקפת עולמנו.
לסיכום
כפי שציינו אסכולת הפוזיטיביזם הלוגי היא אסכולה שמתה כליל בתחילת שנות ה50.
האסכולה לא זכתה לחיות זמן רב ,ויצא אפילו שקברניה הם ,למעשה ,מי שהיו המיילדים שלה,הוגיה וקברניטיה.
התנועה מתה משום שאבותיה הגיעו למסקנה שדרכם היא ללא מוצא.
ההגבלות שהם הציבו פסלו והוציאו מכלל דיון ,לא רק חלקים עצומים מתוך הפילוסופיה ,אלא גם חלקים עצומים מתוך שפת היום יום והמדע.
העלנו הסתייגויות נוספות לשיטה,כמו השימוש במשפטי כל וכיו"ב,העובדה הבלתי ניתנת לערעור היא כי כיום אין במערב אפילו מקום אחד שבו הזרם שלט או דומיננטי.
למרות זאת ניתן לציין במישור הדיאלקטי, כי הניסיון של ויטגנשטיין חידד את האפשרויות ובייחוד את המגבלות של אבני יסוד וכלים מרכזיים ומהותיים בפילוסופיה, סייג את גבולות הידע האנושי,הדגיש את הצורך בשימוש בכלים מושגיים והשערתיים, ובסופו של דבר הצעיד את הפילוסופיה קדימה בצעדים משמעותיים.
במסע הטיפוס והעלייה שלנו מעלה מתוך הביצה הטובענית של "ארכיון הדינוזאורים" של הפילוסופיה, המדובר כאן הוא ב"גוויה" מאסיבית ומוצקה המאפשרת טיפוס משמעותי כלפי מעלה, כך שבסופו של דבר הניסיון היומרני הזה, של החוג הווינאי וויטגנשטיין בראשו ,לא היה כלל וכלל לשווא,וכבודם ותרומתם המשמעותיים במקומם מונחים.
